Category Archives: 08a – I Samuel – שמואל א

סופר – How many people in תנך are described as סופר?

How many people in TaNa”KH are described as סופר?

שמואל ב ח:יז
וְצָד֧וֹק בֶּן־אֲחִיט֛וּב וַאֲחִימֶ֥לֶךְ בֶּן־אֶבְיָתָ֖ר כֹּהֲנִ֑ים וּשְׂרָיָ֖ה סוֹפֵֽר:

ירמיהו לו:יב,כג,לב
וַיֵּ֤רֶד בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ עַל־לִשְׁכַּ֣ת הַסֹּפֵ֔ר וְהִ֨נֵּה־שָׁ֔ם כָּל־הַשָּׂרִ֖ים יֽוֹשְׁבִ֑ים אֱלִישָׁמָ֣ע הַסֹּפֵ֡ר וּדְלָיָ֣הוּ בֶן־ שְׁ֠מַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָ֨ן בֶּן־עַכְבּ֜וֹר וּגְמַרְיָ֧הוּ בֶן־שָׁפָ֛ן וְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן־חֲנַנְיָ֖הוּ וְכָל־הַשָּׂרִֽים:

וַיְהִ֣י׀ כִּקְר֣וֹא יְהוּדִ֗י שָׁלֹ֣שׁ דְּלָתוֹת֘ וְאַרְבָּעָה֒ יִֽקְרָעֶ֙הָ֙ בְּתַ֣עַר הַסֹּפֵ֔ר וְהַשְׁלֵ֕ךְ אֶל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֣ר אֶל־ הָאָ֑ח עַד־תֹּם֙ כָּל־הַמְּגִלָּ֔ה עַל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽח:

וְיִרְמְיָ֜הוּ לָקַ֣ח׀ מְגִלָּ֣ה אַחֶ֗רֶת וַֽיִּתְּנָהּ֘ אֶל־בָּר֣וּךְ בֶּן־נֵרִיָּהוּ֘ הַסֹּפֵר֒וַיִּכְתֹּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֔הוּ אֵ֚ת כָּל־ דִּבְרֵ֣י הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֛ף יְהוֹיָקִ֥ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וְע֨וֹד נוֹסַ֧ף עֲלֵיהֶ֛ם דְּבָרִ֥ים רַבִּ֖ים כָּהֵֽמָּה:

ירמיהו לז:טו
וַיִּקְצְפ֧וּ הַשָּׂרִ֛ים עַֽל־יִרְמְיָ֖הוּ וְהִכּ֣וּ אֹת֑וֹ וְנָתְנ֨וּ אוֹת֜וֹ בֵּ֣ית הָאֵס֗וּר בֵּ֚ית יְהוֹנָתָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר כִּֽי־אֹת֥וֹ עָשׂ֖וּ לְבֵ֥ית הַכֶּֽלֶא:

ישעיהו לו:כב
וַיָּבֹ֣א אֶלְיָקִ֣ים בֶּן־חִלְקִיָּ֣הוּ אֲשֶׁר־עַל־הַ֠בַּיִת וְשֶׁבְנָ֨א הַסּוֹפֵ֜ר וְיוֹאָ֨ח בֶּן־אָסָ֧ף הַמַּזְכִּ֛יר אֶל־חִזְקִיָּ֖הוּ קְרוּעֵ֣י בְגָדִ֑ים וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י רַב־שָׁקֵֽה:

יחזקאל ט:ב
וְהִנֵּ֣ה שִׁשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֡ים בָּאִ֣ים׀ מִדֶּרֶךְ־שַׁ֨עַר הָעֶלְי֜וֹן אֲשֶׁ֣ר׀ מָפְנֶ֣ה צָפ֗וֹנָה וְאִ֨ישׁ כְּלִ֤י מַפָּצוֹ֙ בְּיָד֔וֹ וְאִישׁ־ אֶחָ֤ד בְּתוֹכָם֙ לָבֻ֣שׁ בַּדִּ֔ים וְקֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמָתְנָ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ וַיַּ֣עַמְד֔וּ אֵ֖צֶל מִזְבַּ֥ח הַנְּחֹֽשֶׁת:

תהלים מה:א-ב
לַמְנַצֵּ֣חַ עַל־שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי־קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת:

רָ֮חַ֤שׁ לִבִּ֨י׀ דָּ֮בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט׀ סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר:

עזרא ז:ו
ה֤וּא עֶזְרָא֙ עָלָ֣ה מִבָּבֶ֔ל וְהֽוּא־סֹפֵ֤ר מָהִיר֙ בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּתֶּן־ל֣וֹ הַמֶּ֗לֶךְ כְּיַד־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהָיו֙ עָלָ֔יו כֹּ֖ל בַּקָּשָׁתֽוֹ:

נחמיה יב:כו
אֵ֕לֶּה בִּימֵ֛י יוֹיָקִ֥ים בֶּן־יֵשׁ֖וּעַ בֶּן־יוֹצָדָ֑ק וּבִימֵי֙ נְחֶמְיָ֣ה הַפֶּחָ֔ה וְעֶזְרָ֥א הַכֹּהֵ֖ן הַסּוֹפֵֽר:

נחמיה יג:יג
וָאוֹצְרָ֣ה עַל־א֠וֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וְצָד֣וֹק הַסּוֹפֵ֗ר וּפְדָיָה֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְעַל־יָדָ֔ם חָנָ֥ן בֶּן־זַכּ֖וּר בֶּן־ מַתַּנְיָ֑ה כִּ֤י נֶאֱמָנִים֙ נֶחְשָׁ֔בוּ וַעֲלֵיהֶ֖ם לַחֲלֹ֥ק לַאֲחֵיהֶֽם:

דברי הימים א יח:טז
וְצָד֧וֹק בֶּן־אֲחִיט֛וּב וַאֲבִימֶ֥לֶךְ בֶּן־אֶבְיָתָ֖ר כֹּהֲנִ֑ים וְשַׁוְשָׁ֖א סוֹפֵֽר:

דברי הימים א כד
ווַֽיִּכְתְּבֵ֡ם שְֽׁמַֽעְיָה֩ בֶן־נְתַנְאֵ֨ל הַסּוֹפֵ֜ר מִן־הַלֵּוִ֗י לִפְנֵ֨י הַמֶּ֤לֶךְ וְהַשָּׂרִים֙ וְצָד֣וֹק הַכֹּהֵ֗ן וַאֲחִימֶ֙לֶךְ֙ בֶּן־ אֶבְיָתָ֔ר וְרָאשֵׁי֙ הָֽאָב֔וֹת לַכֹּהֲנִ֖ים וְלַלְוִיִּ֑ם בֵּֽית־אָ֣ב אֶחָ֗ד אָחֻז֙ לְאֶלְעָזָ֔ר וְאָחֻ֥ז׀ אָחֻ֖ז לְאִיתָמָֽר:

דברי הימים א כז:לב
וִֽיהוֹנָתָ֤ן דּוֹד־דָּוִיד֙ יוֹעֵ֔ץ אִישׁ־מֵבִ֥ין וְסוֹפֵ֖ר ה֑וּא וִֽיחִיאֵ֥ל בֶּן־חַכְמוֹנִ֖י עִם־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:

דברי הימים ב כד:יא
וַיְהִ֡י בְּעֵת֩ יָבִ֨יא אֶת־הָֽאָר֜וֹן אֶל־פְּקֻדַּ֣ת הַמֶּלֶךְ֘ בְּיַ֣ד הַלְוִיִּם֒ וְכִרְאוֹתָ֞ם כִּי־רַ֣ב הַכֶּ֗סֶף וּבָ֨א סוֹפֵ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙וּפְקִיד֙ כֹּהֵ֣ן הָרֹ֔אשׁ וִיעָ֙רוּ֙ אֶת־הָ֣אָר֔וֹן וְיִשָּׂאֻ֖הוּ וִֽישִׁיבֻ֣הוּ אֶל־מְקֹמ֑וֹ כֹּ֤ה עָשׂוּ֙ לְי֣וֹם׀ בְּי֔וֹם וַיַּֽאַסְפוּ־ כֶ֖סֶף לָרֹֽב:

דברי הימים ב כו:יא
וַיְהִ֣י לְעֻזִּיָּ֡הוּ חַיִל֩ עֹשֵׂ֨ה מִלְחָמָ֜ה יוֹצְאֵ֧י צָבָ֣א לִגְד֗וּד בְּמִסְפַּר֙ פְּקֻדָּתָ֔ם בְּיַד֙ יעואל [ק' יְעִיאֵ֣ל] הַסּוֹפֵ֔ר וּמַעֲשֵׂיָ֖הוּ הַשּׁוֹטֵ֑ר עַ֚ל יַד־חֲנַנְיָ֔הוּ מִשָּׂרֵ֖י הַמֶּֽלֶךְ:

דברי הימים ב לד:טו
וַיַּ֣עַן חִלְקִיָּ֗הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׁפָ֣ן הַסּוֹפֵ֔ר סֵ֧פֶר הַתּוֹרָ֛ה מָצָ֖אתִי בְּבֵ֣ית יְקֹוָ֑ק וַיִּתֵּ֧ן חִלְקִיָּ֛הוּ אֶת־הַסֵּ֖פֶר אֶל־שָׁפָֽן:

עזרא ב:נה
בְּנֵ֖י עַבְדֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה בְּנֵי־סֹטַ֥י בְּנֵי־הַסֹּפֶ֖רֶת בְּנֵ֥י פְרוּדָֽא:

נחמיה ז:נז
בְּנֵ֖י עַבְדֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה בְּנֵי־סוֹטַ֥י בְּנֵי־סוֹפֶ֖רֶת בְּנֵ֥י פְרִידָֽא:

חמור לחם

 

שמואל א טז:כ
וַיִּקַּ֨ח יִשַׁ֜י חֲמ֥וֹר לֶ֙חֶם֙ וְנֹ֣אד יַ֔יִן וּגְדִ֥י עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד וַיִּשְׁלַ֛ח בְּיַד־דָּוִ֥ד בְּנ֖וֹ אֶל־שָׁאֽוּל:

What does חמור לחם mean?

According to RaDa”Q, it is a donkey laden with bread:

רד”ק שמואל א טז:כ
חמור לחם ונאד יין – חמור טעון לחם ונאד מלא יין וכת”י טעון חמרא בלחם וי”מ חומר צבור מן תמורתים חמרים חמרים:

KJV understands the phrase the same way.

 

 

הפטרת מחר חדש – ושלשת תרד מאד

The second verse of the Haftarah for מחר חדש has several unusual and difficult words and phrases:

שמואל א כ:יח-יט
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ:  וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד וּבָאתָ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּיּ֣וֹם הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל:

Specifically, the opening phrase of verse 19: ושלשת תרד מאד and יום המעשה

King James Version translates the verse:

And when thou hast stayed three days, then thou shalt go down quickly, and come to the place where thou didst hide thyself when the business was in hand, and shalt remain by the stone Ezel.

Understanding ושלשת as staying for three days, and מאד and adding emphasis to תרד.

The Targum also understands ושלשת as referring to three days.  The context of the story supports this, three days later (?) Jonathan returns to David.  יום המעשה is understood as a day of business as opposed to a holiday when work would be prohibited: i.e. the day after ראש חדש

תרגום יונתן שמואל א כ:יט
וּבִתְלָתוּת יוֹמַיָא תִּתְבָּעֵי לַחֲדָא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דְאִטַמַרְתָּא תַמָן בְּיוֹמָא דְחוֹלָא וְתִתֵּיב בִּסְטַר אֶבֶן אָתָא:

רד”ק explains יום המעשה differently:

רד”ק שמואל א כ:יט
תהיה נסתר ג’ ימים כמו שאמרתי ונסתר’ בשדה עד הערב השלישית ותרד מאד בעמק במקום הסתר ההוא באותו מקום שנסתרת ביום המעשה והוא אותו יום שהיה מעשה השבועה שנשבע שאול ליהונתן שלא יומת דוד שהיה שם נסתר דוד בשדה וי”ת ובתלתות יומיא תתבעי לחדא כלומר ביום החדש ומחרתו תפקד שישאל עליך אבי אבל ביום השלישי ידעתי שתבוקש מאד כי יחשוב אבי שברחת אם לא תהיה בשלחנו שלשה ימים סמוכים, ומה שתרגם תרד תתבעי ר”ל תרד מאד ותהיה פחות ונקל בעיניו להמיתך אם בלבו להמיתך כי ימצא לך זאת העילה ויאמר כי בן מות אתה שברחת מלפניו ואז אכיר אם בלבו להמיתך לפי הדברים שידבר אז כי אז תהיה לו טענ’ לדבר עליך ותרגם ביום המעשה ביומא דחולא כלומר ביום חול שעושין בו מלאכה לפי שהיה נסתר עתה ביום ראש חדש כי נראה שהיה מנהגם שלא לעשות מלאכה בראש חדש כמו שהוא מנהג הנשים היום ואפשר כי מפני קרבן ראש חדש היו רבים פנויים ממלאכתם ובאים להשתחות לפני ה’ וכן נראה בנבואת יחזקאל לעתיד:

None of these explanations seems especially convincing.

lumina.bible.org points out a similar idiom in Judges 19:11, והיום רד מאד, which is generally translated as it was getting late.  And דעת מקרא suggests a parallel in Hosea 12:1

סְבָבֻ֤נִי בְכַ֙חַשׁ֙ אֶפְרַ֔יִם וּבְמִרְמָ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וִֽיהוּדָ֗ה עֹ֥ד רָד֙ עִם־אֵ֔ל וְעִם־קְדוֹשִׁ֖ים נֶאֱמָֽן:

This verse requires additional investigation

 

עונה – שומע כעונה – ענה

In the Bible, the root ענה sometimes means to shout, proclaim, or declare out loud.  This posting is part of an email exchange and should be better edited. It can also be found on the Mishnah blog:

http://mishnah.blogyomi.com/?p=108

 

I didn’t realize how rare the word is in Rabbinic literature.

In these two first cases, it certainly means to respond:
משנה מסכת ברכות פרק ה 
העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי:
משנה מסכת תענית פרק ב משנה ד
על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם בהר המוריה
And if I’m not mistaken, those are the only two places where the word occurs in the Mishnah.
In the Tosefta we also have
תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק ג  הלכה כז
הפורס על הלחם והמברך על הפירות ועל המצות הרי זה לא יענה אחר עצמו אמן אם ענה הרי זה דרך בורות אין עונין אמן לא יתומה ולא קטופה בן עזיי אומ’ העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומי’ קטופה יתקטפו חייו ארוכה יאריך ימים ושנים פוחח פורס על שמע ומתרגם רבן שמעון בן גמליאל אומ’ יהא זהיר בעצמו שלא יתגלה
This could go either way, but I think respond works better.  Certainly if I’m trying to argue that there is a sort of “alternative” meaning, then the burden of proof is on me, and this will not prove the case.
I wonder what this means:
תוספתא מסכת גיטין (ליברמן) פרק ז 
ר’ לעזר בן עזריה אומ’ כריתות דבר הכורת בינו לבינה הא למדנו שאין זו כריתות אמ’ ר’ יוסה רואה אני את דברי ר’ לעזר בן עזריה נענה ר’ שמעון בן לעזר ואמ‘ הרי שהלכה וניסית לאחר וגירשה ואמ’ לה הרי את מותרת לכל אדם היאך זה מתיר מה שאסר הראשון הא למדתה שאין זה כריתות
if he is responding, to whom exactly is he responding?  On the other hand, this is נפעל, so that might account for a slightly different sense of the word.
We have this usage several more times:
מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה י 
כבר היה רבי אליעזר חולה, ונכנסו ארבעה זקנים לבקרו, ר’ טרפון ורבי יהושע ור’ אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון ואמר, רבי טוב אתה לישראל מגלגל חמה [שגלגל חמה מאיר בעולם הזה ואתה הארת לנו בעולם הזה ולעולם הבא. נענה ר' יהושע וא' רבי טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים שכך טיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר
מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א 
כבר היה רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך אחריהם, ונשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת; נענה רבי ישמעאל ואמר, הרי הוא אומר, +שמות כב א+ אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה הוא, ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג, והרי דברים קל וחומר, ומה שפיכות דמים, שמטמא את הארץ ומסלקת את השכינה, הרי היא דוחה שבת, קל וחומר לפיקוח נפש, שדוחה את השבת; נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר,
ספרי במדבר פרשת בלק פיסקא קלא 
אחזה בידו והעבירה באמצע כל ישראל שנאמר והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד נענה פנחס באותה שעה ואמר
ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רסט 
לאחר מיתתו של רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה נענה רבי טרפון ואמר
In all of this cases it is נענה ... ואמר, which for me draws a connection to וענית ואמרת
ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שכ 
רבי דוסתי בן יהודה אומר אל תהי קורא לא אמון בם אלא לא אמן בם שלא היו רוצים לענות אמן אחר הנביאים בשעה שהיו מברכים אותם וכן הוא אומר +ירמיה יא ה+ למען הקים את השבועה אשר נשבע לאבותיכם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה ולא היה בהם אחד שפתח פיו וענה אמן עד שבא ירמיה וענה אמן שנאמר +שם /ירמיה יא ה/+ ואען ואומר אמן ה'.
We have not discussed the verb ענה in TaNa"KH (BDB by the way does not support me), but I would argue that in the verse above from Jer., "call out" or "declare" works just as well as "respond".  And again we have ענה together with אמר.
How that I read the שומע כעונה sugya, I don't think it supports my position too well.  I had only ever considered the phrase שומע כעונה, without looking at the context.  It seems pretty clear that it is talking about the response of the congregation to the leader.  However, actual שומע כעונה discussion is interesting, and I'm not really sure what case it is dealing with:
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד ב 
הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה.
בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה מהו?
אמר להו: חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו: שמע ולא ענה - יצא.
אתמר נמי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע כעונה - דכתיב את (הדברים) +מסורת הש"ס: [כל דברי הספר]+ אשר קרא (יאשיהו) +מסורת הש”ס: [מלך יהודה]+, וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן, דכתיב ויקראהו שפן (את כל הדברים האלה) לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה.
The sugya is a little strange.  The introduction says מכאן לשומע כעונה, but then the Gemara immediately asks שמע ולא ענה מהו.  The two proofs for שומע כעונה however actually DO seem to support my idea.  הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה’ מכאן לשומע כעונה seems to mean that even though the congregation is saying only בשם ה, it is as if they also said ברוך הבא, because they heard it (at least this is my initial interpretation without looking at any of the commentaries).
Similarly, in the case of Josiah, there is not call and respond.  But because Josiah heard the words being read, it is considered as though he himself read them (incidentally, and with this I will end because I’m sure I’ve taken up enough of your time, this also leads to a discussion of what קרא and הגה mean in both the Bible and Rabbinic Hebrew).
….

Now that I’m home and have access to my books, I looked in the Even-Shoshan Concordance, which has three definitions for ענה:

1) השיב על שאלה, נעתר לבקשה, העיד, התענין, שׂם לב, קבל תשובה, נתן תשובה
2) שר, קרא, זעק, שר בקול
3) נכנע, נחלש, נלחץ, לחץ, הציק, סבל יסורים, יסר, עִנה
But this is Biblical, so it doesn’t have direct bearing on Rabbinic Hebrew.
לא תענה ברעך עד שקר
הנני ענו בי נגד יקוק ונגד משיחו
ענו ליי בתודה
Lieberman discusses ענה in תוספתא כפשוטה on ברכות פרק א הלכה ט, which reads:
אילו ברכות שפותחין בהן בברוך. [כל הברכות כלן פותחין בברוך] חוץ מברכה הסמוכה לשמע וברכה הסמוכה לברכה אחרת, שאין פותחין בהן בברוך, ואין עונין עם המברך.  ר’ יהודה היה עונה עם המברך ק’ ק’ ק’ וגו’ וברוך וגו’. כל אילו היה קורא ר’ יהודה עם המברך.
Lieberman discusses this with regard to Hallel in פסחים פרק י הלכה ז and also in סוטה פרק ו הלכה ב, and all these references should be consulted.  But in ברכות in the note to line 40 he quotes ראבי”ה ח”א סימן ס”ו (I’m quoting this out of context):
ונ”ל שהוא מלשון ותען להם מרים וגו’ וענו הלוים וגו’, דהיינו בקול רם
Also look at משנה סוטה פרק שביעי ג-ד

פשט

The root פשט means to remove clothing, but it is also used in a military context.  According to HALOT, the senses are related.  The root means to stretch out or extend.  From this meaning it means to take off clothes, though it is not clear to me how these are related.  HALOT also relates the verb to “stretch oneself towards the plunder, meaning to make an attack, sbj. warriors, or alternatively robbers”.  This etymology does not seem convincing to me.  See examples below.

שופטים ט:לג
וְהָיָ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֔מֶשׁ תַּשְׁכִּ֖ים וּפָשַׁטְתָּ֣ עַל־הָעִ֑יר וְהִנֵּה־ ה֞וּא וְהָעָ֤ם אֲשֶׁר־אִתּוֹ֙ יֹצְאִ֣ים אֵלֶ֔יךָ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֥א יָדֶֽךָ:

שופטים ט:מד
וַאֲבִימֶ֗לֶךְ וְהָרָאשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֔וֹ פָּשְׁט֕וּ וַיַּ֣עַמְד֔וּ פֶּ֖תַח שַׁ֣עַר הָעִ֑יר וּשְׁנֵ֣י הָֽרָאשִׁ֗ים פָּֽשְׁט֛וּ עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה וַיַּכּֽוּם:

שופטים כ:לז
וְהָאֹרֵ֣ב הֵחִ֔ישׁוּ וַֽיִּפְשְׁט֖וּ אֶל־הַגִּבְעָ֑ה וַיִּמְשֹׁךְ֙ הָאֹרֵ֔ב וַיַּ֥ךְ אֶת־כָּל־ הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב:

שמואל א כג:כז
וּמַלְאָ֣ךְ בָּ֔א אֶל־שָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר מַהֲרָ֣ה וְלֵ֔כָה כִּֽי־פָשְׁט֥וּ פְלִשְׁתִּ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ:

שמואל א כז:ח
וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו וַֽיִּפְשְׁט֛וּ אֶל־הַגְּשׁוּרִ֥י והגרזי וְהַגִּזְרִ֖י וְהָעֲמָלֵקִ֑י כִּ֣י הֵ֜נָּה יֹשְׁב֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר מֵֽעוֹלָ֔ם בּוֹאֲךָ֥ שׁ֖וּרָה וְעַד־ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

שמואל א כז:י
וַיֹּ֣אמֶר אָכִ֔ישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּ֖ם הַיּ֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד עַל־נֶ֤גֶב יְהוּדָה֙ וְעַל־נֶ֣גֶב הַיְּרַחְמְאֵלִ֔י וְאֶל־נֶ֖גֶב הַקֵּינִֽי:

שמואל א ל:א
וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל־נֶ֙גֶב֙ וְאֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת־צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ:

שמואל א ל:יד
אֲנַ֡חְנוּ פָּשַׁ֜טְנוּ נֶ֧גֶב הַכְּרֵתִ֛י וְעַל־אֲשֶׁ֥ר לִֽיהוּדָ֖ה וְעַל־נֶ֣גֶב כָּלֵ֑ב וְאֶת־צִקְלַ֖ג שָׂרַ֥פְנוּ בָאֵֽשׁ:

שמואל ב כג:י
ה֣וּא קָם֩ וַיַּ֨ךְ בַּפְּלִשְׁתִּ֜ים עַ֣ד׀ כִּֽי־יָגְעָ֣ה יָד֗וֹ וַתִּדְבַּ֤ק יָדוֹ֙ אֶל־הַחֶ֔רֶב וַיַּ֧עַשׂ יְקֹוָ֛ק תְּשׁוּעָ֥ה גְדוֹלָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְהָעָ֛ם יָשֻׁ֥בוּ אַחֲרָ֖יו אַךְ־ לְפַשֵּֽׁט:

הושע ז:א
כְּרָפְאִ֣י לְיִשְׂרָאֵ֗ל וְנִגְלָ֞ה עֲוֹ֤ן אֶפְרַ֙יִם֙ וְרָע֣וֹת שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י פָעֲל֖וּ שָׁ֑קֶר וְגַנָּ֣ב יָב֔וֹא פָּשַׁ֥ט גְּד֖וּד בַּחֽוּץ:

נחום ג:טז
הִרְבֵּית֙ רֹֽכְלַ֔יִךְ מִכּוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם יֶ֥לֶק פָשַׁ֖ט וַיָּעֹֽף:

איוב א:יז
ע֣וֹד׀ זֶ֣ה מְדַבֵּ֗ר וְזֶה֘ בָּ֣א וַיֹּאמַר֒ כַּשְׂדִּ֞ים שָׂ֣מוּ׀ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֗ים וַֽיִּפְשְׁט֤וּ עַל־הַגְּמַלִּים֙ וַיִּקָּח֔וּם וְאֶת־הַנְּעָרִ֖ים הִכּ֣וּ לְפִי־חָ֑רֶב וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ:

דברי הימים א יד:ט
וּפְלִשְׁתִּ֖ים בָּ֑אוּ וַֽיִּפְשְׁט֖וּ בְּעֵ֥מֶק רְפָאִֽים:

דברי הימים א יד:יג
וַיֹּסִ֤יפוּ עוֹד֙ פְּלִשְׁתִּ֔ים וַֽיִּפְשְׁט֖וּ בָּעֵֽמֶק:

דברי הימים ב כה:יג
וּבְנֵ֣י הַגְּד֗וּד אֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֤יב אֲמַצְיָ֙הוּ֙ מִלֶּ֤כֶת עִמּוֹ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וַֽיִּפְשְׁטוּ֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה מִשֹּׁמְר֖וֹן וְעַד־בֵּ֣ית חוֹר֑וֹן וַיַּכּ֤וּ מֵהֶם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ בִּזָּ֥ה רַבָּֽה:

דברי הימים ב כח:יח
וּפְלִשְׁתִּ֣ים פָּשְׁט֗וּ בְּעָרֵ֨י הַשְּׁפֵלָ֣ה וְהַנֶּגֶב֘ לִֽיהוּדָה֒ וַֽיִּלְכְּדוּ אֶת־ בֵּֽית־שֶׁ֨מֶשׁ וְאֶת־אַיָּל֜וֹן וְאֶת־הַגְּדֵר֗וֹת וְאֶת־שׂוֹכ֤וֹ וּבְנוֹתֶ֙יהָ֙ וְאֶת־ תִּמְנָ֣ה וּבְנוֹתֶ֔יהָ וְאֶת־גִּמְז֖וֹ וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיֵּשְׁב֖וּ שָֽׁם:

 

 

אמלל

The word אמלל appears 18 times in TaNa”KH.  I Samuel (once), Isaiah (six times), once each in Jeremiah, Ezekiel, Hosea, Yoel (twice), Nahum (twice), and once each in Psalms, Lamentations, and Nehemiah.

HALOT gives the root as אמל, from the Akkadian ummulu (to be sad) which they translate variously as “to dry out”, “to dwindle”, “hot with fever”, and “frail” or “wretched”

גבור חיל

What does גבור חיל mean?

The phrase appears 42 times in eight different books.  In Job 21:7 the similar phrase גברו חיל appears.  In most cases, it seems to mean someone who has displayed military heroism, but sometimes it is not clear that it means an actual military hero.

 

Water Libations

In ספר שמואל there are two instances of pouring libations of water to הקב”ה, and in the spirit of ספר שמואל, once it is by Saul and the other time by David:

שמואל א ז:ו
וַיִקָּבְצ֣וּ הַ֠מִּצְפָּתָה וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֜יִם וַֽיִּשְׁפְּכ֣וּ׀ לִפְנֵ֣י יְדֹוָ֗ד וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לַידֹוָ֑ד וַיִּשְׁפֹּ֧ט שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּצְפָּֽה:

שמואל ב כג:טו-טז
וַיִּתְאַוֶּ֥ה דָוִ֖ד וַיֹּאמַ֑ר מִ֚י יַשְׁקֵ֣נִי מַ֔יִם מִבֹּ֥אר בֵּֽית־לֶ֖חֶם אֲשֶׁ֥ר בַּשָּֽׁעַר: וַיִּבְקְעוּ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת הַגִּבֹּרִ֜ים בְּמַחֲנֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֙יִם֙ מִבֹּ֤אר בֵּֽית־לֶ֙חֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשַּׁ֔עַר וַיִּשְׂא֖וּ וַיָּבִ֣אוּ אֶל־דָּוִ֑ד וְלֹ֤א אָבָה֙ לִשְׁתּוֹתָ֔ם וַיַּסֵּ֥ךְ אֹתָ֖ם לַֽידֹוָֽד:

On the topic of water libations, see Moshe Benovitz’s article on the Schechter Insitute website.  He write “Mishnah Sukkah4:9 tells us that water was poured on the altar along with the wine each morning on Sukkot. Moreover, in discussing the design of the Temple altar, the Mishnah says that two basins were installed on the upper rim of the altar: one for the standard libation of wine and one for the Sukkot water libations. This is surprising, in light of the fact that water libations are nowhere mentioned in the Torah, with reference to Sukkot or any other day.”  It is interesting that he does not mention either of  these instances in Samuel where there is mention of water libations in Na”KH – though admittedly not in the Torah and certainly not in reference to Sukkot.

He continues “Their subsequent introduction at any point in the history of the first or second Temples would seem to be violation of the severe prohibition against unauthorized offerings….  it is the type of innovation that would have been controversial had it been instituted in Hasmonean times or earlier, a period in which many halakhic innovations, in the Temple ritual and in other areas of Jewish practice, were subject to vehement sectarian strife.”  He goes on to suggest an interesting and creative explanation for the origin of the water libations in the Temple on Sukkot, however, he does not explain why it would have been more accepted later – in Herod’s day – than in earlier times.

Also see this post

 

ללת and הלקח

This post is about two unusual forms in I Samuel 4:19

שמואל א ד:יט
וְכַלָּת֣וֹ אֵֽשֶׁת־פִּינְחָס֘ הָרָ֣ה לָלַת֒ וַתִּשְׁמַ֣ע אֶת־הַשְּׁמֻעָ֔ה אֶל־הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וּמֵ֥ת חָמִ֖יהָ וְאִישָׁ֑הּ וַתִּכְרַ֣ע וַתֵּ֔לֶד כִּֽי־נֶהֶפְכ֥וּ עָלֶ֖יהָ צִרֶֽיהָ

The first unusual form is ללת for ללדת.  Gary Rendsburg writes about this form in his article on Phonology in Biblical Hebrew in the Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics – the ד is assimilated.  Other examples he gives of the same phenomenon is אחת for אחדת and ידר for ינדר.  If memory serves me correctly, my teacher Jeff Tigay taught that the word אמן is אמנת where the final ת has dropped out.  Not being a Biblical Phonologist, I don’t know to what extent this is a similar phenomenon.

The other unusual form is אל הלקח about which I have yet to find a good explanation.  Both the form הלקח and the combination with אל are unusual.  The form הלקחו appears again in I Samuel 21:7

וַיִּתֶּן־ל֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן קֹ֑דֶשׁ כִּי֩ לֹא־הָ֨יָה שָׁ֜ם לֶ֗חֶם כִּֽי־אִם־לֶ֤חֶם הַפָּנִים֙ הַמּֽוּסָרִים֙ מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק לָשׂוּם֙ לֶ֣חֶם חֹ֔ם בְּי֖וֹם הִלָּקְחֽוֹ

 

 

Connections between the עכן story (Joshua 6:26-7:26) and יהונתן eating honey (I Sam. 14:1-35)

There are several connexions between these stories, both thematic and lexical.  In both stories an oath is made forbidding an action, and then someone breaks that oath.  I find it significant that the person who breaks the oath is NOT the person who actually took the oath.  To what extent is an oath binding on someone who has not taken that oath?  In both cases the person who takes the oath is a leader of the Israelites, which presumably gives it authority.  Again I wonder why the oath would be binding on Jonathan who was not even aware of it.

In both stories, the Israelites suffer punishment on account of the broken oath, in the case of עכן the Israelites lose the battle at עי, in the case of Jonathan, the LORD refuses to answer Saul (I Sam. 14:37).

In both stories, it is known that the oath has been broken, but it is not known WHO broke the oath.  In order to discern who it was, the people divide themselves and somehow divine which division is responsible, and then further divide and divine until they discover the culprit.  And in both stories, the verb לכד is used to indicate the group or individual who is responsible.  Neither story gives details of how this divination actually occurs.

Finally, both stories use the verb עכר, which is a fairly uncommon verb in TaNa”KH.

Is this form of divination common in the Ancient Near East?

The parallel is pointed out by Marsha C. White in Saul in Story and Tradition (p. 132-133).  My thanks to Prof. Yitzhak Berger for pointing this out to me (and to Prof. Shalom Holtz for putting me in touch with Prof. Berger).

Also see Matthew Michael “The Achan/Achor Traditions: The Parody of Saul as ‘Achan’  in 1 Samuel 14:24:-15:35.” Old Testament Essays 26:3 (2013)

Matthew Michael – The Achan-Achor Traditions – The Parody of Saul as Achan in 1 Samuel 14-24 – 15-35 (2013)

For more on עכן and עכר see this post.

In the story of the גבעונים, Joshua 9, we have another story of a treaty being made under false circumstances, but the Israelites cannot abrogate this treaty because they have made an oath in the name of יי אלהי ישראל.

Divining is also used when Samuel chooses Saul to be king in I Samuel 10:20-22:

וַיַּקְרֵ֣ב שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט בִּנְיָמִֽן: וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־שֵׁ֤בֶט בִּנְיָמִן֙ למשפחתו לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו וַתִּלָּכֵ֖ד מִשְׁפַּ֣חַת הַמַּטְרִ֑י וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן־קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא: וַיִּשְׁאֲלוּ־עוֹד֙ בַּֽיקֹוָ֔ק הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ ס וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֔ק הִנֵּה־ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל־הַכֵּלִֽים: