ונצלתם את מצרים

שמות ג:כב
וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־ בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם:

I have always understood this phrase as it is translated by the KJV:

But every woman shall borrow of her neighbour, and of her that sojourneth in her house, jewels of silver, and jewels of gold, and raiment: and ye shall put them upon your sons, and upon your daughters; and ye shall spoil the Egyptians.

However, the Onkelos and other Targumim translate ותרוקנון ית מצרים, “ye shall ‘empty out’ Egypt”, and Rashi comments כתרגומו.

How does the root נצל come to mean “empty”?

 

When was the First Temple destroyed?

Jeremiah 41:5

וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשֵּׁנִ֖י לְהָמִ֣ית אֶת־גְּדַלְיָ֑הוּ וְאִ֖ישׁ לֹ֥א יָדָֽע׃ וַיָּבֹ֣אוּ אֲ֠נָשִׁ֠ים מִשְּׁכֶ֞ם מִשִּׁל֤וֹ וּמִשֹּֽׁמְרוֹן֙ שְׁמֹנִ֣ים אִ֔ישׁ מְגֻלְּחֵ֥י זָקָ֛ן וּקְרֻעֵ֥י בְגָדִ֖ים וּמִתְגֹּֽדְדִ֑ים וּמִנְחָ֤ה וּלְבוֹנָה֙ בְּיָדָ֔ם לְהָבִ֖יא בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃

This group is coming to Jerusalem after Gedalyah has been murdered.  After, we assume, the destruction of the Temple.  If we look back at 39:8, however:

וְאֶת־בֵּ֤ית הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־בֵּ֣ית הָעָ֔ם שָׂרְפ֥וּ הַכַּשְׂדִּ֖ים בָּאֵ֑שׁ וְאֶת־חֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלַ֖‍ִם נָתָֽצוּ׃

The Babylonians burned בית המלך and בית העם.  It is not clear what בית העם is though.

In the parallel story in II Kings:

וּבַחֹ֤דֶשׁ הַחֲמִישִׁי֙ בְּשִׁבְעָ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ הִ֗יא שְׁנַת֙ תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֑ל בָּ֞א נְבוּזַרְאֲדָ֧ן רַב־טַבָּחִ֛ים עֶ֥בֶד מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל יְרוּשָׁלָֽ‍ִם׃  וַיִּשְׂרֹ֥ף אֶת־בֵּית־יְהֹוָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְאֵ֨ת כׇּל־בָּתֵּ֧י יְרוּשָׁלַ֛‍ִם וְאֶת־כׇּל־בֵּ֥ית גָּד֖וֹל שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ וְאֶת־חוֹמֹ֥ת יְרֽוּשָׁלַ֖‍ִם סָבִ֑יב נָֽתְצוּ֙ כׇּל־חֵ֣יל כַּשְׂדִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר רַב־טַבָּחִֽים׃

it seems that the Temple was already burned on the 7th of Av.

And in Jer. 52:12-13:

וּבַחֹ֤דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁי֙ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֔דֶשׁ הִ֗יא שְׁנַת֙ תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֑ל בָּ֗א נְבֽוּזַרְאֲדָן֙ רַב־טַבָּחִ֔ים עָמַ֛ד לִפְנֵ֥י מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל בִּירוּשָׁלָֽ‍ִם׃ וַיִּשְׂרֹ֥ף אֶת־בֵּית־יְהֹוָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְאֵ֨ת כׇּל־בָּתֵּ֧י יְרוּשָׁלַ֛‍ִם וְאֶת־כׇּל־בֵּ֥ית הַגָּד֖וֹל שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ וְאֶת־כׇּל־חֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלַ֖‍ִם סָבִ֑יב נָֽתְצוּ֙ כׇּל־חֵ֣יל כַּשְׂדִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֶת־רַב־טַבָּחִֽים׃

Despite the inconsistency between these two verses regarding whether the Temple was burned on the 7th or the 10th, it seems that it was certainly destroyed before the pilgrims arrived nearly a month later.  On the other hand, perhaps on the 7th or 10th נבוזראדן entered the city, but didn’t burn the Temple until a later date.  The next verse in Jeremiah:

וּמִדַּלּ֨וֹת הָעָ֜ם וְֽאֶת־יֶ֥תֶר הָעָ֣ם ׀ הַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּעִ֗יר וְאֶת־הַנֹּֽפְלִים֙ אֲשֶׁ֤ר נָֽפְלוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל וְאֵ֖ת יֶ֣תֶר הָאָמ֑וֹן הֶגְלָ֕ה נְבוּזַרְאֲדָ֖ן רַב־טַבָּחִֽים׃

Presumably he didn’t have time to burn the Temple and all the houses in Jerusalem and exile the people all in one day?

Or perhaps the pligrims from Shiloh and Shomron were not yet aware that the Temple was destroyed? But then why are though are they mourning, with shaven beards, torn clothes, and slashed skin?

געש

The root געש appears thirteen times in the Hebrew Bible:

יהושע כד:ל
וַיִּקְבְּר֤וּ אֹתוֹ֙ בִּגְב֣וּל נַחֲלָת֔וֹ בְּתִמְנַת־סֶ֖רַח אֲשֶׁ֣ר בְּהַר־אֶפְרָ֑יִם מִצְּפ֖וֹן לְהַר־גָּֽעַשׁ:

שופטים ב:ט
וַיִּקְבְּר֤וּ אוֹתוֹ֙ בִּגְב֣וּל נַחֲלָת֔וֹ בְּתִמְנַת־חֶ֖רֶס בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם מִצְּפ֖וֹן לְהַר־גָּֽעַשׁ:

שמואל ב כב:ח
ותגעש [ק' וַיִּתְגָּעַ֤שׁ] וַתִּרְעַשׁ֙ הָאָ֔רֶץ מוֹסְד֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם יִרְגָּ֑זוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁ֖וּ כִּֽי־חָ֥רָה לֽוֹ:

שמואל ב כג:ל
בְּנָיָ֙הוּ֙ פִּרְעָ֣תֹנִ֔י הִדַּ֖י מִנַּ֥חֲלֵי גָֽעַשׁ:

ירמיהו ה:כב
הַאוֹתִ֨י לֹא־תִירָ֜אוּ נְאֻם־יְקֹוָ֗ק אִ֤ם מִפָּנַי֙ לֹ֣א תָחִ֔ילוּ אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי חוֹל֙ גְּב֣וּל לַיָּ֔ם חָק־עוֹלָ֖ם וְלֹ֣א יַעַבְרֶ֑נְהוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁוּ֙ וְלֹ֣א יוּכָ֔לוּ וְהָמ֥וּ גַלָּ֖יו וְלֹ֥א יַעַבְרֻֽנְהוּ:

ירמיהו כה:טז
וְשָׁת֕וּ וְהִֽתְגֹּֽעֲשׁ֖וּ וְהִתְהֹלָ֑לוּ מִפְּנֵ֣י הַחֶ֔רֶב אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י שֹׁלֵ֖חַ בֵּינֹתָֽם:

ירמיהו מו:ז-ח
מִי־זֶ֖ה כַּיְאֹ֣ר יַֽעֲלֶ֑ה כַּנְּהָר֕וֹת יִֽתְגָּעֲשׁ֖וּ מֵימָֽיו: מִצְרַ֙יִם֙ כַּיְאֹ֣ר יַֽעֲלֶ֔ה וְכַנְּהָר֖וֹת יִתְגֹּ֣עֲשׁוּ מָ֑יִם וַיֹּ֗אמֶר אַֽעֲלֶה֙ אֲכַסֶּה־אֶ֔רֶץ אֹבִ֥ידָה עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ:

תהלים יח:ח
וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀ הָאָ֗רֶץ וּמוֹסְדֵ֣י הָרִ֣ים יִרְגָּ֑זוּ וַ֝יִּתְגָּֽעֲשׁ֗וּ כִּי־חָ֥רָה לֽוֹ:

איוב לד:כ
רֶ֤גַע׀ יָמֻתוּ֘ וַחֲצ֪וֹת לָ֥יְלָה יְגֹעֲשׁ֣וּ עָ֣ם וְיַעֲבֹ֑רוּ וְיָסִ֥ירוּ אַ֝בִּ֗יר לֹ֣א בְיָֽד:

דברי הימים א יא:לב
חוּרַי֙ מִנַּ֣חֲלֵי גָ֔עַשׁ אֲבִיאֵ֖ל הָעַרְבָתִֽי:

In the case of the burial place of Joshua, הר-געש is a place name, as is the case with חורי and הדי who are from נחלי געש.

געש seems to be something that waters (both rivers/streams – Jer. 46:7-8 and seas – Jer. 5:22) and the Earth (II Sam. 22:8, Psalms 18:8) do.  The two remaining instances of this root, Jer. 25:16 and Job 34:20 refer to people.

According to BDB, the verb means to shake  or quake.  With reference to people, they “reel to and fro“.  HALOT also has “rumble” but suggests in addition to “bubble up, belch, shit, vomit, ruminate”.  For the Earth they suggest “to rise and fall loudly“, for water, “to surge“, and for drunken humans “to vomit loudly“.

Greenfield (HUCA 29, 1958) suggests:

Rather than “to shake, quiver,״ we must assume with G. R. Driver that “to heave (of the stomach in retching or vomiting)״ is the initial concrete sense of this verb in Hebrew. Driver comes to his conclusion on the basis of the LXX’s use of forms of the same Greek verb for והתגעשו (Jer. 25.16) and וקיו (Jer. 25.27). On this basis he translated the beginning of Jer. 25.16 ושתו והתגעשו והתהללו as “and they shall drink and have a heaving of the stomach (retch, vomit) and be maddened (with intoxication).״

רחף

בראשית א:ב
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם:

דברים לב:יא
כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ:

ירמיהו כג:ט
לַנְּבִאִ֞ים נִשְׁבַּ֧ר לִבִּ֣י בְקִרְבִּ֗י רָֽחֲפוּ֙ כָּל־עַצְמוֹתַ֔י הָיִ֙יתִי֙ כְּאִ֣ישׁ שִׁכּ֗וֹר וּכְגֶ֖בֶר עֲבָ֣רוֹ יָ֑יִן מִפְּנֵ֣י יְקֹוָ֔ק וּמִפְּנֵ֖י דִּבְרֵ֥י קָדְשֽׁוֹ:

 The root רחפ appears three times in TaNa”KH.  It is not clear what it means in any case.

It could mean to hover or to flutter.  In Jeremiah it seems to have more of a sense of trembling, but this could be a literal or metaphoric extension of fluttering.  A fluttering bird makes more sense than a fluttering wind or spirit of God.  In those two cases hovering might make more sense, but then that sense is difficult in Jer.  HALOT discusses these possibilities and makes similar points.

 

 

ששר

ירמיהו כב:יד
הָאֹמֵ֗ר אֶבְנֶה־לִּי֙ בֵּ֣ית מִדּ֔וֹת וַעֲלִיּ֖וֹת מְרֻוָּחִ֑ים וְקָ֤רַֽע לוֹ֙ חַלּוֹנָ֔י וְסָפ֣וּן בָּאָ֔רֶז וּמָשׁ֖וֹחַ בַּשָּׁשַֽׁר:

יחזקאל כג:יד
וַתּ֖וֹסֶף אֶל־תַּזְנוּתֶ֑יהָ וַתֵּ֗רֶא אַנְשֵׁי֙ מְחֻקֶּ֣ה עַל־הַקִּ֔יר צַלְמֵ֣י כשדיים כַשְׂדִּ֔ים חֲקֻקִ֖ים בַּשָּׁשַֽׁר:

Tawil renders as red clay or paste, from Akkadian sarserru.

HALOT also quote sarserru as red clay or red paste, and then define as vermillion.

 

 

חמור לחם

 

שמואל א טז:כ
וַיִּקַּ֨ח יִשַׁ֜י חֲמ֥וֹר לֶ֙חֶם֙ וְנֹ֣אד יַ֔יִן וּגְדִ֥י עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד וַיִּשְׁלַ֛ח בְּיַד־דָּוִ֥ד בְּנ֖וֹ אֶל־שָׁאֽוּל:

What does חמור לחם mean?

According to RaDa”Q, it is a donkey laden with bread:

רד”ק שמואל א טז:כ
חמור לחם ונאד יין – חמור טעון לחם ונאד מלא יין וכת”י טעון חמרא בלחם וי”מ חומר צבור מן תמורתים חמרים חמרים:

KJV understands the phrase the same way.

 

 

הפטרת מחר חדש – ושלשת תרד מאד

The second verse of the Haftarah for מחר חדש has several unusual and difficult words and phrases:

שמואל א כ:יח-יט
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ:  וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד וּבָאתָ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּיּ֣וֹם הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל:

Specifically, the opening phrase of verse 19: ושלשת תרד מאד and יום המעשה

King James Version translates the verse:

And when thou hast stayed three days, then thou shalt go down quickly, and come to the place where thou didst hide thyself when the business was in hand, and shalt remain by the stone Ezel.

Understanding ושלשת as staying for three days, and מאד and adding emphasis to תרד.

The Targum also understands ושלשת as referring to three days.  The context of the story supports this, three days later (?) Jonathan returns to David.  יום המעשה is understood as a day of business as opposed to a holiday when work would be prohibited: i.e. the day after ראש חדש

תרגום יונתן שמואל א כ:יט
וּבִתְלָתוּת יוֹמַיָא תִּתְבָּעֵי לַחֲדָא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דְאִטַמַרְתָּא תַמָן בְּיוֹמָא דְחוֹלָא וְתִתֵּיב בִּסְטַר אֶבֶן אָתָא:

רד”ק explains יום המעשה differently:

רד”ק שמואל א כ:יט
תהיה נסתר ג’ ימים כמו שאמרתי ונסתר’ בשדה עד הערב השלישית ותרד מאד בעמק במקום הסתר ההוא באותו מקום שנסתרת ביום המעשה והוא אותו יום שהיה מעשה השבועה שנשבע שאול ליהונתן שלא יומת דוד שהיה שם נסתר דוד בשדה וי”ת ובתלתות יומיא תתבעי לחדא כלומר ביום החדש ומחרתו תפקד שישאל עליך אבי אבל ביום השלישי ידעתי שתבוקש מאד כי יחשוב אבי שברחת אם לא תהיה בשלחנו שלשה ימים סמוכים, ומה שתרגם תרד תתבעי ר”ל תרד מאד ותהיה פחות ונקל בעיניו להמיתך אם בלבו להמיתך כי ימצא לך זאת העילה ויאמר כי בן מות אתה שברחת מלפניו ואז אכיר אם בלבו להמיתך לפי הדברים שידבר אז כי אז תהיה לו טענ’ לדבר עליך ותרגם ביום המעשה ביומא דחולא כלומר ביום חול שעושין בו מלאכה לפי שהיה נסתר עתה ביום ראש חדש כי נראה שהיה מנהגם שלא לעשות מלאכה בראש חדש כמו שהוא מנהג הנשים היום ואפשר כי מפני קרבן ראש חדש היו רבים פנויים ממלאכתם ובאים להשתחות לפני ה’ וכן נראה בנבואת יחזקאל לעתיד:

None of these explanations seems especially convincing.

lumina.bible.org points out a similar idiom in Judges 19:11, והיום רד מאד, which is generally translated as it was getting late.  And דעת מקרא suggests a parallel in Hosea 12:1

סְבָבֻ֤נִי בְכַ֙חַשׁ֙ אֶפְרַ֔יִם וּבְמִרְמָ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וִֽיהוּדָ֗ה עֹ֥ד רָד֙ עִם־אֵ֔ל וְעִם־קְדוֹשִׁ֖ים נֶאֱמָֽן:

This verse requires additional investigation

 

צפר

שופטים ז:ג
וְעַתָּ֗ה קְרָ֨א נָ֜א בְּאָזְנֵ֤י הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר מִֽי־יָרֵ֣א וְחָרֵ֔ד יָשֹׁ֥ב וְיִצְפֹּ֖ר מֵהַ֣ר הַגִּלְעָ֑ד וַיָּ֣שָׁב מִן־הָעָ֗ם עֶשְׂרִ֤ים וּשְׁנַ֙יִם֙ אֶ֔לֶף וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים נִשְׁאָֽרוּ:

 צפר appears only here as a verb, so it difficult to be certain what it means.  Depart?  Depart early? BDB, Even-Shoshan Concordance.

 

צליל

This Hapax Legomenon appears in Judges 7:13, and from context means some sort of bread:

שופטים ז:יג
וַיָּבֹ֣א גִדְע֔וֹן וְהִ֨נֵּה־אִ֔ישׁ מְסַפֵּ֥ר לְרֵעֵ֖הוּ חֲל֑וֹם וַיֹּ֜אמֶר הִנֵּ֧ה חֲל֣וֹם חָלַ֗מְתִּי וְהִנֵּ֨ה צלול [ק' צְלִ֜יל] לֶ֤חֶם שְׂעֹרִים֙ מִתְהַפֵּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה מִדְיָ֔ן וַיָּבֹ֣א עַד־הָ֠אֹהֶל וַיַּכֵּ֧הוּ וַיִּפֹּ֛ל וַיַּהַפְכֵ֥הוּ לְמַ֖עְלָה וְנָפַ֥ל הָאֹֽהֶל:

עונה – שומע כעונה – ענה

In the Bible, the root ענה sometimes means to shout, proclaim, or declare out loud.  This posting is part of an email exchange and should be better edited. It can also be found on the Mishnah blog:

http://mishnah.blogyomi.com/?p=108

 

I didn’t realize how rare the word is in Rabbinic literature.

In these two first cases, it certainly means to respond:
משנה מסכת ברכות פרק ה 
העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי:
משנה מסכת תענית פרק ב משנה ד
על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם בהר המוריה
And if I’m not mistaken, those are the only two places where the word occurs in the Mishnah.
In the Tosefta we also have
תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק ג  הלכה כז
הפורס על הלחם והמברך על הפירות ועל המצות הרי זה לא יענה אחר עצמו אמן אם ענה הרי זה דרך בורות אין עונין אמן לא יתומה ולא קטופה בן עזיי אומ’ העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומי’ קטופה יתקטפו חייו ארוכה יאריך ימים ושנים פוחח פורס על שמע ומתרגם רבן שמעון בן גמליאל אומ’ יהא זהיר בעצמו שלא יתגלה
This could go either way, but I think respond works better.  Certainly if I’m trying to argue that there is a sort of “alternative” meaning, then the burden of proof is on me, and this will not prove the case.
I wonder what this means:
תוספתא מסכת גיטין (ליברמן) פרק ז 
ר’ לעזר בן עזריה אומ’ כריתות דבר הכורת בינו לבינה הא למדנו שאין זו כריתות אמ’ ר’ יוסה רואה אני את דברי ר’ לעזר בן עזריה נענה ר’ שמעון בן לעזר ואמ‘ הרי שהלכה וניסית לאחר וגירשה ואמ’ לה הרי את מותרת לכל אדם היאך זה מתיר מה שאסר הראשון הא למדתה שאין זה כריתות
if he is responding, to whom exactly is he responding?  On the other hand, this is נפעל, so that might account for a slightly different sense of the word.
We have this usage several more times:
מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה י 
כבר היה רבי אליעזר חולה, ונכנסו ארבעה זקנים לבקרו, ר’ טרפון ורבי יהושע ור’ אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון ואמר, רבי טוב אתה לישראל מגלגל חמה [שגלגל חמה מאיר בעולם הזה ואתה הארת לנו בעולם הזה ולעולם הבא. נענה ר' יהושע וא' רבי טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים שכך טיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר
מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א 
כבר היה רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך אחריהם, ונשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת; נענה רבי ישמעאל ואמר, הרי הוא אומר, +שמות כב א+ אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה הוא, ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג, והרי דברים קל וחומר, ומה שפיכות דמים, שמטמא את הארץ ומסלקת את השכינה, הרי היא דוחה שבת, קל וחומר לפיקוח נפש, שדוחה את השבת; נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר,
ספרי במדבר פרשת בלק פיסקא קלא 
אחזה בידו והעבירה באמצע כל ישראל שנאמר והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד נענה פנחס באותה שעה ואמר
ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רסט 
לאחר מיתתו של רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה נענה רבי טרפון ואמר
In all of this cases it is נענה ... ואמר, which for me draws a connection to וענית ואמרת
ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שכ 
רבי דוסתי בן יהודה אומר אל תהי קורא לא אמון בם אלא לא אמן בם שלא היו רוצים לענות אמן אחר הנביאים בשעה שהיו מברכים אותם וכן הוא אומר +ירמיה יא ה+ למען הקים את השבועה אשר נשבע לאבותיכם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה ולא היה בהם אחד שפתח פיו וענה אמן עד שבא ירמיה וענה אמן שנאמר +שם /ירמיה יא ה/+ ואען ואומר אמן ה'.
We have not discussed the verb ענה in TaNa"KH (BDB by the way does not support me), but I would argue that in the verse above from Jer., "call out" or "declare" works just as well as "respond".  And again we have ענה together with אמר.
How that I read the שומע כעונה sugya, I don't think it supports my position too well.  I had only ever considered the phrase שומע כעונה, without looking at the context.  It seems pretty clear that it is talking about the response of the congregation to the leader.  However, actual שומע כעונה discussion is interesting, and I'm not really sure what case it is dealing with:
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד ב 
הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה.
בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה מהו?
אמר להו: חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו: שמע ולא ענה - יצא.
אתמר נמי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע כעונה - דכתיב את (הדברים) +מסורת הש"ס: [כל דברי הספר]+ אשר קרא (יאשיהו) +מסורת הש”ס: [מלך יהודה]+, וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן, דכתיב ויקראהו שפן (את כל הדברים האלה) לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה.
The sugya is a little strange.  The introduction says מכאן לשומע כעונה, but then the Gemara immediately asks שמע ולא ענה מהו.  The two proofs for שומע כעונה however actually DO seem to support my idea.  הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה’ מכאן לשומע כעונה seems to mean that even though the congregation is saying only בשם ה, it is as if they also said ברוך הבא, because they heard it (at least this is my initial interpretation without looking at any of the commentaries).
Similarly, in the case of Josiah, there is not call and respond.  But because Josiah heard the words being read, it is considered as though he himself read them (incidentally, and with this I will end because I’m sure I’ve taken up enough of your time, this also leads to a discussion of what קרא and הגה mean in both the Bible and Rabbinic Hebrew).
….

Now that I’m home and have access to my books, I looked in the Even-Shoshan Concordance, which has three definitions for ענה:

1) השיב על שאלה, נעתר לבקשה, העיד, התענין, שׂם לב, קבל תשובה, נתן תשובה
2) שר, קרא, זעק, שר בקול
3) נכנע, נחלש, נלחץ, לחץ, הציק, סבל יסורים, יסר, עִנה
But this is Biblical, so it doesn’t have direct bearing on Rabbinic Hebrew.
לא תענה ברעך עד שקר
הנני ענו בי נגד יקוק ונגד משיחו
ענו ליי בתודה
Lieberman discusses ענה in תוספתא כפשוטה on ברכות פרק א הלכה ט, which reads:
אילו ברכות שפותחין בהן בברוך. [כל הברכות כלן פותחין בברוך] חוץ מברכה הסמוכה לשמע וברכה הסמוכה לברכה אחרת, שאין פותחין בהן בברוך, ואין עונין עם המברך.  ר’ יהודה היה עונה עם המברך ק’ ק’ ק’ וגו’ וברוך וגו’. כל אילו היה קורא ר’ יהודה עם המברך.
Lieberman discusses this with regard to Hallel in פסחים פרק י הלכה ז and also in סוטה פרק ו הלכה ב, and all these references should be consulted.  But in ברכות in the note to line 40 he quotes ראבי”ה ח”א סימן ס”ו (I’m quoting this out of context):
ונ”ל שהוא מלשון ותען להם מרים וגו’ וענו הלוים וגו’, דהיינו בקול רם
Also look at משנה סוטה פרק שביעי ג-ד