Category Archives: 08 – Samuel – שמואל

ללת and הלקח

Leave a reply

This post is about two unusual forms in I Samuel 4:19

שמואל א ד:יט
וְכַלָּת֣וֹ אֵֽשֶׁת־פִּינְחָס֘ הָרָ֣ה לָלַת֒ וַתִּשְׁמַ֣ע אֶת־הַשְּׁמֻעָ֔ה אֶל־הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וּמֵ֥ת חָמִ֖יהָ וְאִישָׁ֑הּ וַתִּכְרַ֣ע וַתֵּ֔לֶד כִּֽי־נֶהֶפְכ֥וּ עָלֶ֖יהָ צִרֶֽיהָ

The first unusual form is ללת for ללדת.  Gary Rendsburg writes about this form in his article on Phonology in Biblical Hebrew in the Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics – the ד is assimilated.  Other examples he gives of the same phenomenon is אחת for אחדת and ידר for ינדר.  If memory serves me correctly, my teacher Jeff Tigay taught that the word אמן is אמנת where the final ת has dropped out.  Not being a Biblical Phonologist, I don’t know to what extent this is a similar phenomenon.

The other unusual form is אל הלקח about which I have yet to find a good explanation.  Both the form הלקח and the combination with אל are unusual.  The form הלקחו appears again in I Samuel 21:7

וַיִּתֶּן־ל֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן קֹ֑דֶשׁ כִּי֩ לֹא־הָ֨יָה שָׁ֜ם לֶ֗חֶם כִּֽי־אִם־לֶ֤חֶם הַפָּנִים֙ הַמּֽוּסָרִים֙ מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק לָשׂוּם֙ לֶ֣חֶם חֹ֔ם בְּי֖וֹם הִלָּקְחֽוֹ

 

 

Connections between the עכן story (Joshua 6:26-7:26) and יהונתן eating honey (I Sam. 14:1-35)

Leave a reply

There are several connexions between these stories, both thematic and lexical.  In both stories an oath is made forbidding an action, and then someone breaks that oath.  I find it significant that the person who breaks the oath is NOT the person who actually took the oath.  To what extent is an oath binding on someone who has not taken that oath?  In both cases the person who takes the oath is a leader of the Israelites, which presumably gives it authority.  Again I wonder why the oath would be binding on Jonathan who was not even aware of it.

In both stories, the Israelites suffer punishment on account of the broken oath, in the case of עכן the Israelites lose the battle at עי, in the case of Jonathan, the LORD refuses to answer Saul (I Sam. 14:37).

In both stories, it is known that the oath has been broken, but it is not known WHO broke the oath.  In order to discern who it was, the people divide themselves and somehow divine which division is responsible, and then further divide and divine until they discover the culprit.  And in both stories, the verb לכד is used to indicate the group or individual who is responsible.  Neither story gives details of how this divination actually occurs.

Finally, both stories use the verb עכר, which is a fairly uncommon verb in TaNa”KH.

Is this form of divination common in the Ancient Near East?

The parallel is pointed out by Marsha C. White in Saul in Story and Tradition (p. 132-133).  My thanks to Prof. Yitzhak Berger for pointing this out to me (and to Prof. Shalom Holtz for putting me in touch with Prof. Berger).

Also see Matthew Michael “The Achan/Achor Traditions: The Parody of Saul as ‘Achan’  in 1 Samuel 14:24:-15:35.” Old Testament Essays 26:3 (2013)

Matthew Michael – The Achan-Achor Traditions – The Parody of Saul as Achan in 1 Samuel 14-24 – 15-35 (2013)

For more on עכן and עכר see this post.

In the story of the גבעונים, Joshua 9, we have another story of a treaty being made under false circumstances, but the Israelites cannot abrogate this treaty because they have made an oath in the name of יי אלהי ישראל.

Divining is also used when Samuel chooses Saul to be king in I Samuel 10:20-22:

וַיַּקְרֵ֣ב שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט בִּנְיָמִֽן: וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־שֵׁ֤בֶט בִּנְיָמִן֙ למשפחתו לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו וַתִּלָּכֵ֖ד מִשְׁפַּ֣חַת הַמַּטְרִ֑י וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן־קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא: וַיִּשְׁאֲלוּ־עוֹד֙ בַּֽיקֹוָ֔ק הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ ס וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֔ק הִנֵּה־ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל־הַכֵּלִֽים:

 

 

 

Did David count the people or not?

Leave a reply

I Chronicles 27:23:

ולא נשא דויד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה’ להרבות את ישראל ככוכבי השמים. יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דויד.

This contradicts chapter 21, and the parallel story in II Samuel 24, where יואב tries to unsuccessfully to convince David NOT to count the people.

Furthermore, while the above verse and the story as told in II Samuel are highly critical of the act of counting the people, when Solomon counts the people in anticipation of building the Temple, there seems to be no judgement at all, neither of Solomon nor of David:

II Chronicles 2:16

ויספר שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דויד אביו…

Is it because he is counting the גירים that there is no negative judgement of his census?

Furthermore, in II Chronicles 25:5

ויקבץ אצמיהו את יהודה ויעמידם לבית אבות לשרי האלפים ולשרי המאות לכל יהודה ובנימן ויפקדם למבן עשרים שנה ומעלה וימצאם שלש מאות אלף בחור יוצא צבא אחז רמח וצנה

Here too there is no judgement of the counting of the people.

There are other instances of counting the people that don’t seem to carry any judgement:

I Samuel 11:8

ויפקדם בבזק ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף

IN I Samuel 15:4 before going to war with the Amalekites, Saul counts his army, though in this case ויפקדם בטלאים (whatever that means) – perhaps indirect counting is acceptable?

Rashi here explains the prohibition of counting the people:

ויפקדם בטלאים – אמר לכל אחד ואחד שיקח טלה מצאנו של מלך ואחר כך מנה את הטלאים לפי שאסור למנות את ישראל שנאמר בם לא יספר מרוב (בראשית ל”ב י”ג):

RadaK has a long comment on this verse, discussing whether בטלאים refers to a place called טלאים, or whether it refers to using lambs as a proxies for counting the people:

בטלאים – שם מקום אף על פי שבא בה”א הידיעה ושלא כמנהג הנה כמוהו בקרקע בסכות בשטים ויונתן פירשו כמו ובזרועו יקבץ טלאים שתרגומו באמרי פסחיא ואם כדבר יונתן שפסחים היו אם כן זמן פסח היה ובנוב שהיה אהל מועד שם פקדם שהביאו פסחיה’ ועל ידי הפסחים ידע מניינם כי פסח לא היה קרב בבמת יחיד ובדברי רבותי ז”ל שמנה אותם בטלאים לא מן הפסחים אלא שאמר להם שיקחו כל אנשי החיל טלאים משלו ויקח כל אחד טלה אחד ואחר כך צוה למנות הטלאים וסמכו על זה הפסוק ואמרו אסור למנות את ישראל אפי’ לדבר מצוה שנאמר ויפקדם בטלאים אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר אשר לא ימד ולא יספר ואמרו כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו בימי דוד נראה כי אפילו מנה אותם בדבר אחד כיון שמנה אותם שלא לצורך הם חסרים שאם כן למה לא לקח יואב מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף וכן כשמנה אותם לצורך צריך שימנה אותם בדבר אחד כמו שאול שמנה אותם בטלאים וכן במלחמה הראשונה שפקדם בבזק שפירושו באבנים כמו שפירשנו

 

Joshua 8:10

יהושע ח, י
וַיַּשְׁכֵּ֤ם יְהֹושֻׁ֨עַ֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיִּפְקֹ֖ד אֶת־הָעָ֑ם וַיַּ֨עַל ה֜וּא וְזִקְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל לִפְנֵ֥י הָעָ֖ם הָעָֽי׃

 

רד”ק commensts- השגיח בהם ונתן עינו עליהם איך הם מוכנים למלחמ

מצודת דוד/מצודת ציון repeats the comment of רד”ק – i.e. there was no counting.

 

 

 

שפטים

Leave a reply

The phrase אעשה שפטים is well known from שמות יב:יב:

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יי

The phrase occurs several times in יחזקאל:

טז:מא  ועשו בך שפטים

and again: כח:כב, לו:יט, ה:י, י:טו, יא:י, טז:מד, כה:יא and ל:יד

The most instructive is יד:כא

כִּֽי־אַרְבַּ֣עַת שְׁפָטַ֣י ׀ הָרָעִ֡ים חֶ֠רֶב וְרָעָ֞ב וְחַיָּ֤ה רָעָה֙ וָדֶ֔בֶר שִׁלַּ֖חְתִּי אֶל־יְרוּשָׁלִָ֑ם לְהַכְרִ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה

שפטי means plagues or punishments here, and the four plagues are specified.  And HALOT translates the noun שֶׁפֶט as penalty or punishment.

Ezekiel 38:22

ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו

The only overlap with the earlier ארבעת שפטי is דבר

Another example is:

יחזקאל לט:כא

וְנָתַתִּי אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם וְרָאוּ כָל הַגּוֹיִם אֶת מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְאֶת יָדִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָהֶם:

This also informs the usage of יד.

In דברי הינים ב כ:ט, in Jehoshaphat’s list of woes that might befall the people, שפוט is listed among רעה, and חרב, and דבר, and רעב.

אִם־תָּב֨וֹא עָלֵ֜ינוּ רָעָ֗ה חֶרֶב֘ שְׁפוֹט֘ וְדֶ֣בֶר וְרָעָב֒ נַֽעַמְדָ֞ה לִפְנֵי֙ הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ וּלְפָנֶ֔יךָ כִּ֥י שִׁמְךָ֖ בַּבַּ֣יִת הַזֶּ֑ה וְנִזְעַ֥ק אֵלֶ֛יךָ מִצָּרָתֵ֖נוּ וְתִשְׁמַ֥ע וְתוֹשִֽׁיעַ:

 ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני יקוק את כל צדקות יקוק אשר עשה אתכם ואת אבתיכם

כה יעשה אלהים וכה יוסיף

Leave a reply

This phrase, which is usually כה יעשה לך or כה יעשה לי appears a number of times in תנ”ך, mostly in שמואל  and מלכים.  The occurrences are as follows:

שמואל א ג:יז
וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ:

שמואל א יד:מד
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן:

שמואל א כ:יג
כֹּה יַעֲשֶׂה יְדֹוָד לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי יְדֹוָד עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי:

שמואל א כה:כב
כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר:

שמואל א כז:יא
וְאִ֨ישׁ וְאִשָּׁה לֹֽא־יְחַיֶּ֣ה דָוִ֗ד לְהָבִ֥יא גַת֙ לֵאמֹ֔ר פֶּן־יַגִּ֥דוּ עָלֵ֖ינוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־עָשָׂ֤ה דָוִד֙ וְכֹ֣ה מִשְׁפָּט֔וֹ כָּל־הַ֨יָּמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יָשַׁ֖ב בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּֽים:

שמואל ב ג:ט
כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדֹוָד לְדָוִד כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ:

שמואל ב ג:לה
וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה:

שמואל ב יט:יד
וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב:

מלכים א ב:כג
וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּידֹוָד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

מלכים א כ:י
וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי:

מלכים ב ו:לא
וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם:

ירמיהו ה:יג
וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם:

רות א:יז
בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְדֹוָד לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:

Two instances invoke the name of יי, while the others all invoke אלהים.

שמואל א יא:ז does not invoke any name of God, because it is שאול and שמואל who will mete out the punishment if their orders are not fulfilled.

וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד יְדֹוָד עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד:

This verse illustrates the meaning of this expression as the language of an oath.  The person taking the oaths calls on אלהים to bring upon him a terrible punishment, and to add to it, if he does not fulfill his words.  But in most cases the terrible punishment is implied, but not mentioned explicitly.

It is also interesting to note that when the oath is invoked by בן הדד, he uses the plural יעשון and יוסיפו.  Jews, even though they use the plural אלהים, use singular verbs.

 

Parallels between Purim/Esther and the נבל and אביגיל story

Leave a reply

These two parallels may or may not be meaningful.

When נבל dies, דוד says: ברוך ה’ אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב ה’ בראשו.  (I Sam 25:39)

The expression ואת רעת נבל השיב ה’ בראשו is very similar to Esther 9:25 ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו.

And the phrase רב את ריבי is echoed in the ברכה of הרב את ריבנו which follows the reading of מגילת אסתר on Purim.

Finally, the נבל story is one of only a few places in תנ”ך, including Esther, that uses the phrase כלתה הרעה (I Sam 25:17 – See the post on this phrase).

כלתה הרעה

Leave a reply

When David wants to know whether or not Saul is planning to kill him, he has Jonathan go to his father and mention David to him to see how he reacts.  The expression used several times to indicate that Saul is planning to kill David is כלתה הרעה.

This expression is used at least six times in תנ”ך:

 אִם כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ (שמואל א כ:ז)

 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ (שמואל א כ:ט)

 וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד (שמואל א כ:לג)

 וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו (שמואל א כה:יז)

 עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה (משלי טז:ל)

 וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ (אסתר ז:ז)

HALOT defines this sense of כלה as “to be determined”

Is the phrase נגעה עליו הרעה related?

וַיָּבֹאוּ֩ מִנֶּ֨גֶד לַגִּבְעָ֜ה עֲשֶׂרֶת֩ אֲלָפִ֨ים אִ֤ישׁ בָּחוּר֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְהַמִּלְחָמָ֖ה כָּבֵ֑דָה וְהֵם֙ לֹ֣א יָדְע֔וּ כִּֽי־נֹגַ֥עַת עֲלֵיהֶ֖ם הָרָעָֽה: (שופטים כ:לד)

וְאִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ הָפַ֔ךְ וַיִּבָּהֵ֖ל אִ֣ישׁ בִּנְיָמִ֑ן כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־נָגְעָ֥ה עָלָ֖יו הָרָעָֽה: (שופטים כ:מא)

פלוני אלמוני

Leave a reply

The phrase/name פלוני אלמוני appears three times in תנ”ך:

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי (שמואל א כא:ג)

 וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּוָּעַץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי (מלכים ב ו:ח)

 וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב (רות ד:א)

Twice it refers to a place, and once to a person.

אתמול – תמול

Leave a reply

וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים (שמואל א י:יא)

The word אתמול (yesterday) appears 8 times in תנ”ך.  Here, the א has a חיריק rather than the more familiar סגול.

Here are the eight times the word appears:

וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם (שמואל א ד:ז)

וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים (שמואל א י:יא)

וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן (שמואל א יד:כא)

וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לְדָוִד וַיַּגֶּד לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (שמואל א יט:ז)

גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה  ַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יְדֹוָד לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל (שמואל ב ה:ב)

כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִוא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְדֹוָד כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ (ישעיהו ל:לג)

וְאֶתְמוּל עַמִּי לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם מִמּוּל שַׂלְמָה אֶדֶר תַּפְשִׁטוּן מֵעֹבְרִים בֶּטַח שׁוּבֵי מִלְחָמָה (מיכה ב:ח)

כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה (תהלים צ:ד)

Five of the eight occurrences are in שמואל, and in every one of those cases, אתמול appears together in a phrase with שלשום.

In ישעיה and מיכה, the word is pointed אתמוּל instead of the familiar אתמוֹל.

In my original post I forgot about the form תמול, which appears another 19 times, almost always in conjunction with either היום or שלשום.