Category Archives: 08 – Samuel – שמואל

ערף/עריף and ערפל and רעף

The root ערפ has two apparently unrelated meanings in the Bible, (1) the back of the neck and (2) relating to clouds, dripping, and darkness.

This post will discuss only (2).  Tawil has a long entry on ערפל in which he quotes an article by Chaim Cohen (see below).  He links ערפל to the Akkadian erpetu (urpatu), “cloud”.

ערפל occurs in the Bible 15 times.  I will not quote all of them here, only give the references to the verses, though I do quote those parts of the verses that refer to clouds or darkness:

Exodus 20:18
Deuteronomy 4:11 (חשך ענן וערפל)
Deuteronomy 5:19
II Samuel 22:10
I Kings 8:12
Isaiah 60:2 (והנה החשך יכסה ארץ לאמים ועליך יזרח ה)
Jeremiah 13:17
Ezekiel 34:12 (ביום ענן וערפל)
Joel 2:2 (יום חשך ואפלה יום ענן וערפל)
Zephaniah 1:15 (יום חשך ואפלה יום ענן וערפל)
Psalms 18:10
Psalms 97:2 (ענן וערפל סביביו)
Job 22:13
Job 38:9 (בשומו ענן לבשו וערפל חתלתו)
II Chronicles 6:1

Chaim Cohen (Ben Gurion University) wrote an article “The Basic Meaning of the Term ערפל ‘Darkness’” in Hebrew Studies 36 (1995) 7-12.  In which he also discusses the verb ערפ.

Cohen points out that the verb ערפ (meaning dripping) occurs only twice times in TaNa”KH, and five other times as רעפ.

דברים לב:ב
יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב:

 דברים לג:כח
וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַ֥עַרְפוּ טָֽל:

 ישעיהו מה:ח
הַרְעִ֤יפוּ שָׁמַ֙יִם֙ מִמַּ֔עַל וּשְׁחָקִ֖ים יִזְּלוּ־צֶ֑דֶק תִּפְתַּח־אֶ֣רֶץ וְיִפְרוּ־יֶ֗שַׁע וּצְדָקָ֤ה תַצְמִ֙יחַ֙ יַ֔חַד אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק בְּרָאתִֽיו:

 תהלים סה:יב
עִ֭טַּרְתָּ שְׁנַ֣ת טוֹבָתֶ֑ךָ וּ֝מַעְגָּלֶ֗יךָ יִרְעֲפ֥וּן דָּֽשֶׁן:

 תהלים סה:יג
יִ֭רְעֲפוּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר וְ֝גִ֗יל גְּבָע֥וֹת תַּחְגֹּֽרְנָה:

 משלי ג:כ
בְּ֭דַעְתּוֹ תְּהוֹמ֣וֹת נִבְקָ֑עוּ וּ֝שְׁחָקִ֗ים יִרְעֲפוּ־טָֽל:

 איוב לו:כח
אֲשֶֽׁר־יִזְּל֥וּ שְׁחָקִ֑ים יִ֝רְעֲפ֗וּ עֲלֵ֤י׀ אָדָ֬ם רָֽב:

 

Cohen argues that the usage in Psalms 65:13 differs from the others (see note 23 on page 11).

The parallelism with תזל/יזלו suggests that ערפ in these verses also means to drip.  Another instance in Hosea:

הושע י:ב
חָלַ֥ק לִבָּ֖ם עַתָּ֣ה יֶאְשָׁ֑מוּ ה֚וּא יַעֲרֹ֣ף מִזְבְּחוֹתָ֔ם יְשֹׁדֵ֖ד מַצֵּבוֹתָֽם:

Seems to have another meaning altogether, to break or destroy.  Probably from the verb ערפ to slaughter an animal from the back of the neck (HALOT, s.v ערף II)

The word עריף appears in Isaiah as a noun meaning cloud:

ישעיהו ה:ל
וְיִנְהֹ֥ם עָלָ֛יו בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּנַהֲמַת־יָ֑ם וְנִבַּ֤ט לָאָ֙רֶץ֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ צַ֣ר וָא֔וֹר חָשַׁ֖ךְ בַּעֲרִיפֶֽיהָ:

 Finally, Cohen points out that the verb also appears (together with ענן and טל) in Ben Sira 43:22:

[מרפא כל מערף ענן טל פורע לדשן שרב [רטב

Cohen concludes that the basic meaning of ערפל is “darkness”, and that the sense of “fog” develops from that.  He writes:

“There are two distinct primary verbal roots involved: *grb/p ‘to be dusky, dark’ and `rb/p ‘to enter’; one primary noun *`erp/betu ‘cloud’ and its denominative verb *`rp/b ‘to drip’, which appears also in metathesis as *r`p.”

Thanks to Wendy Amsellem for starting this discussion as we discussed the phrase: המעריף מטובו עלינו in the short form of Birkat ha-Mazon found in the כל בו.  This short Birkat ha-Mazon probably deserves a post of its own, for which I would have to start a Piyyut blog.

 

 

 

 

פשט

The root פשט means to remove clothing, but it is also used in a military context.  According to HALOT, the senses are related.  The root means to stretch out or extend.  From this meaning it means to take off clothes, though it is not clear to me how these are related.  HALOT also relates the verb to “stretch oneself towards the plunder, meaning to make an attack, sbj. warriors, or alternatively robbers”.  This etymology does not seem convincing to me.  See examples below.

שופטים ט:לג
וְהָיָ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֔מֶשׁ תַּשְׁכִּ֖ים וּפָשַׁטְתָּ֣ עַל־הָעִ֑יר וְהִנֵּה־ ה֞וּא וְהָעָ֤ם אֲשֶׁר־אִתּוֹ֙ יֹצְאִ֣ים אֵלֶ֔יךָ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֥א יָדֶֽךָ:

שופטים ט:מד
וַאֲבִימֶ֗לֶךְ וְהָרָאשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֔וֹ פָּשְׁט֕וּ וַיַּ֣עַמְד֔וּ פֶּ֖תַח שַׁ֣עַר הָעִ֑יר וּשְׁנֵ֣י הָֽרָאשִׁ֗ים פָּֽשְׁט֛וּ עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה וַיַּכּֽוּם:

שופטים כ:לז
וְהָאֹרֵ֣ב הֵחִ֔ישׁוּ וַֽיִּפְשְׁט֖וּ אֶל־הַגִּבְעָ֑ה וַיִּמְשֹׁךְ֙ הָאֹרֵ֔ב וַיַּ֥ךְ אֶת־כָּל־ הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב:

שמואל א כג:כז
וּמַלְאָ֣ךְ בָּ֔א אֶל־שָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר מַהֲרָ֣ה וְלֵ֔כָה כִּֽי־פָשְׁט֥וּ פְלִשְׁתִּ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ:

שמואל א כז:ח
וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו וַֽיִּפְשְׁט֛וּ אֶל־הַגְּשׁוּרִ֥י והגרזי וְהַגִּזְרִ֖י וְהָעֲמָלֵקִ֑י כִּ֣י הֵ֜נָּה יֹשְׁב֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר מֵֽעוֹלָ֔ם בּוֹאֲךָ֥ שׁ֖וּרָה וְעַד־ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

שמואל א כז:י
וַיֹּ֣אמֶר אָכִ֔ישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּ֖ם הַיּ֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד עַל־נֶ֤גֶב יְהוּדָה֙ וְעַל־נֶ֣גֶב הַיְּרַחְמְאֵלִ֔י וְאֶל־נֶ֖גֶב הַקֵּינִֽי:

שמואל א ל:א
וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל־נֶ֙גֶב֙ וְאֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת־צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ:

שמואל א ל:יד
אֲנַ֡חְנוּ פָּשַׁ֜טְנוּ נֶ֧גֶב הַכְּרֵתִ֛י וְעַל־אֲשֶׁ֥ר לִֽיהוּדָ֖ה וְעַל־נֶ֣גֶב כָּלֵ֑ב וְאֶת־צִקְלַ֖ג שָׂרַ֥פְנוּ בָאֵֽשׁ:

שמואל ב כג:י
ה֣וּא קָם֩ וַיַּ֨ךְ בַּפְּלִשְׁתִּ֜ים עַ֣ד׀ כִּֽי־יָגְעָ֣ה יָד֗וֹ וַתִּדְבַּ֤ק יָדוֹ֙ אֶל־הַחֶ֔רֶב וַיַּ֧עַשׂ יְקֹוָ֛ק תְּשׁוּעָ֥ה גְדוֹלָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְהָעָ֛ם יָשֻׁ֥בוּ אַחֲרָ֖יו אַךְ־ לְפַשֵּֽׁט:

הושע ז:א
כְּרָפְאִ֣י לְיִשְׂרָאֵ֗ל וְנִגְלָ֞ה עֲוֹ֤ן אֶפְרַ֙יִם֙ וְרָע֣וֹת שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י פָעֲל֖וּ שָׁ֑קֶר וְגַנָּ֣ב יָב֔וֹא פָּשַׁ֥ט גְּד֖וּד בַּחֽוּץ:

נחום ג:טז
הִרְבֵּית֙ רֹֽכְלַ֔יִךְ מִכּוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם יֶ֥לֶק פָשַׁ֖ט וַיָּעֹֽף:

איוב א:יז
ע֣וֹד׀ זֶ֣ה מְדַבֵּ֗ר וְזֶה֘ בָּ֣א וַיֹּאמַר֒ כַּשְׂדִּ֞ים שָׂ֣מוּ׀ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֗ים וַֽיִּפְשְׁט֤וּ עַל־הַגְּמַלִּים֙ וַיִּקָּח֔וּם וְאֶת־הַנְּעָרִ֖ים הִכּ֣וּ לְפִי־חָ֑רֶב וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ:

דברי הימים א יד:ט
וּפְלִשְׁתִּ֖ים בָּ֑אוּ וַֽיִּפְשְׁט֖וּ בְּעֵ֥מֶק רְפָאִֽים:

דברי הימים א יד:יג
וַיֹּסִ֤יפוּ עוֹד֙ פְּלִשְׁתִּ֔ים וַֽיִּפְשְׁט֖וּ בָּעֵֽמֶק:

דברי הימים ב כה:יג
וּבְנֵ֣י הַגְּד֗וּד אֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֤יב אֲמַצְיָ֙הוּ֙ מִלֶּ֤כֶת עִמּוֹ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וַֽיִּפְשְׁטוּ֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה מִשֹּׁמְר֖וֹן וְעַד־בֵּ֣ית חוֹר֑וֹן וַיַּכּ֤וּ מֵהֶם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ בִּזָּ֥ה רַבָּֽה:

דברי הימים ב כח:יח
וּפְלִשְׁתִּ֣ים פָּשְׁט֗וּ בְּעָרֵ֨י הַשְּׁפֵלָ֣ה וְהַנֶּגֶב֘ לִֽיהוּדָה֒ וַֽיִּלְכְּדוּ אֶת־ בֵּֽית־שֶׁ֨מֶשׁ וְאֶת־אַיָּל֜וֹן וְאֶת־הַגְּדֵר֗וֹת וְאֶת־שׂוֹכ֤וֹ וּבְנוֹתֶ֙יהָ֙ וְאֶת־ תִּמְנָ֣ה וּבְנוֹתֶ֔יהָ וְאֶת־גִּמְז֖וֹ וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיֵּשְׁב֖וּ שָֽׁם:

 

 

אמלל

The word אמלל appears 18 times in TaNa”KH.  I Samuel (once), Isaiah (six times), once each in Jeremiah, Ezekiel, Hosea, Yoel (twice), Nahum (twice), and once each in Psalms, Lamentations, and Nehemiah.

HALOT gives the root as אמל, from the Akkadian ummulu (to be sad) which they translate variously as “to dry out”, “to dwindle”, “hot with fever”, and “frail” or “wretched”

דולג על המפתן

צפניה א:ט

ופקדתי על כל-הדולג על המפתן ביום ההוא הממלאים בית אדניהם חמס ומרמה

Does the phrase הדולג על המפתן relate to the practice of כהני דגון mentioned in I Samuel 5:5

על-כן לא-ידרכו כהני דגון וכל הבאים בית-דגון על-מפתן דגון באשדוד עד היום הזה

It is worth noting that the prophecy of צפניה primarily concerns the Philistine cities.

It is also worth wondering whether this sheds any light on the phrase פסחים על שתי הסעיפים and whether הדולג here sheds light on the proper translation of the verb פסח.

גבור חיל

What does גבור חיל mean?

The phrase appears 42 times in eight different books.  In Job 21:7 the similar phrase גברו חיל appears.  In most cases, it seems to mean someone who has displayed military heroism, but sometimes it is not clear that it means an actual military hero.

 

Water Libations

In ספר שמואל there are two instances of pouring libations of water to הקב”ה, and in the spirit of ספר שמואל, once it is by Saul and the other time by David:

שמואל א ז:ו
וַיִקָּבְצ֣וּ הַ֠מִּצְפָּתָה וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֜יִם וַֽיִּשְׁפְּכ֣וּ׀ לִפְנֵ֣י יְדֹוָ֗ד וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לַידֹוָ֑ד וַיִּשְׁפֹּ֧ט שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּצְפָּֽה:

שמואל ב כג:טו-טז
וַיִּתְאַוֶּ֥ה דָוִ֖ד וַיֹּאמַ֑ר מִ֚י יַשְׁקֵ֣נִי מַ֔יִם מִבֹּ֥אר בֵּֽית־לֶ֖חֶם אֲשֶׁ֥ר בַּשָּֽׁעַר: וַיִּבְקְעוּ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת הַגִּבֹּרִ֜ים בְּמַחֲנֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֙יִם֙ מִבֹּ֤אר בֵּֽית־לֶ֙חֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשַּׁ֔עַר וַיִּשְׂא֖וּ וַיָּבִ֣אוּ אֶל־דָּוִ֑ד וְלֹ֤א אָבָה֙ לִשְׁתּוֹתָ֔ם וַיַּסֵּ֥ךְ אֹתָ֖ם לַֽידֹוָֽד:

On the topic of water libations, see Moshe Benovitz’s article on the Schechter Insitute website.  He write “Mishnah Sukkah4:9 tells us that water was poured on the altar along with the wine each morning on Sukkot. Moreover, in discussing the design of the Temple altar, the Mishnah says that two basins were installed on the upper rim of the altar: one for the standard libation of wine and one for the Sukkot water libations. This is surprising, in light of the fact that water libations are nowhere mentioned in the Torah, with reference to Sukkot or any other day.”  It is interesting that he does not mention either of  these instances in Samuel where there is mention of water libations in Na”KH – though admittedly not in the Torah and certainly not in reference to Sukkot.

He continues “Their subsequent introduction at any point in the history of the first or second Temples would seem to be violation of the severe prohibition against unauthorized offerings….  it is the type of innovation that would have been controversial had it been instituted in Hasmonean times or earlier, a period in which many halakhic innovations, in the Temple ritual and in other areas of Jewish practice, were subject to vehement sectarian strife.”  He goes on to suggest an interesting and creative explanation for the origin of the water libations in the Temple on Sukkot, however, he does not explain why it would have been more accepted later – in Herod’s day – than in earlier times.

Also see this post

 

ללת and הלקח

This post is about two unusual forms in I Samuel 4:19

שמואל א ד:יט
וְכַלָּת֣וֹ אֵֽשֶׁת־פִּינְחָס֘ הָרָ֣ה לָלַת֒ וַתִּשְׁמַ֣ע אֶת־הַשְּׁמֻעָ֔ה אֶל־הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וּמֵ֥ת חָמִ֖יהָ וְאִישָׁ֑הּ וַתִּכְרַ֣ע וַתֵּ֔לֶד כִּֽי־נֶהֶפְכ֥וּ עָלֶ֖יהָ צִרֶֽיהָ

The first unusual form is ללת for ללדת.  Gary Rendsburg writes about this form in his article on Phonology in Biblical Hebrew in the Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics – the ד is assimilated.  Other examples he gives of the same phenomenon is אחת for אחדת and ידר for ינדר.  If memory serves me correctly, my teacher Jeff Tigay taught that the word אמן is אמנת where the final ת has dropped out.  Not being a Biblical Phonologist, I don’t know to what extent this is a similar phenomenon.

The other unusual form is אל הלקח about which I have yet to find a good explanation.  Both the form הלקח and the combination with אל are unusual.  The form הלקחו appears again in I Samuel 21:7

וַיִּתֶּן־ל֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן קֹ֑דֶשׁ כִּי֩ לֹא־הָ֨יָה שָׁ֜ם לֶ֗חֶם כִּֽי־אִם־לֶ֤חֶם הַפָּנִים֙ הַמּֽוּסָרִים֙ מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק לָשׂוּם֙ לֶ֣חֶם חֹ֔ם בְּי֖וֹם הִלָּקְחֽוֹ

 

 

Connections between the עכן story (Joshua 6:26-7:26) and יהונתן eating honey (I Sam. 14:1-35)

There are several connexions between these stories, both thematic and lexical.  In both stories an oath is made forbidding an action, and then someone breaks that oath.  I find it significant that the person who breaks the oath is NOT the person who actually took the oath.  To what extent is an oath binding on someone who has not taken that oath?  In both cases the person who takes the oath is a leader of the Israelites, which presumably gives it authority.  Again I wonder why the oath would be binding on Jonathan who was not even aware of it.

In both stories, the Israelites suffer punishment on account of the broken oath, in the case of עכן the Israelites lose the battle at עי, in the case of Jonathan, the LORD refuses to answer Saul (I Sam. 14:37).

In both stories, it is known that the oath has been broken, but it is not known WHO broke the oath.  In order to discern who it was, the people divide themselves and somehow divine which division is responsible, and then further divide and divine until they discover the culprit.  And in both stories, the verb לכד is used to indicate the group or individual who is responsible.  Neither story gives details of how this divination actually occurs.

Finally, both stories use the verb עכר, which is a fairly uncommon verb in TaNa”KH.

Is this form of divination common in the Ancient Near East?

The parallel is pointed out by Marsha C. White in Saul in Story and Tradition (p. 132-133).  My thanks to Prof. Yitzhak Berger for pointing this out to me (and to Prof. Shalom Holtz for putting me in touch with Prof. Berger).

Also see Matthew Michael “The Achan/Achor Traditions: The Parody of Saul as ‘Achan’  in 1 Samuel 14:24:-15:35.” Old Testament Essays 26:3 (2013)

Matthew Michael – The Achan-Achor Traditions – The Parody of Saul as Achan in 1 Samuel 14-24 – 15-35 (2013)

For more on עכן and עכר see this post.

In the story of the גבעונים, Joshua 9, we have another story of a treaty being made under false circumstances, but the Israelites cannot abrogate this treaty because they have made an oath in the name of יי אלהי ישראל.

Divining is also used when Samuel chooses Saul to be king in I Samuel 10:20-22:

וַיַּקְרֵ֣ב שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט בִּנְיָמִֽן: וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־שֵׁ֤בֶט בִּנְיָמִן֙ למשפחתו לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו וַתִּלָּכֵ֖ד מִשְׁפַּ֣חַת הַמַּטְרִ֑י וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן־קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא: וַיִּשְׁאֲלוּ־עוֹד֙ בַּֽיקֹוָ֔ק הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ ס וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֔ק הִנֵּה־ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל־הַכֵּלִֽים:

 

 

 

Did David count the people or not?

I Chronicles 27:23:

ולא נשא דויד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה’ להרבות את ישראל ככוכבי השמים. יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דויד.

This contradicts chapter 21, and the parallel story in II Samuel 24, where יואב tries to unsuccessfully to convince David NOT to count the people.

Furthermore, while the above verse and the story as told in II Samuel are highly critical of the act of counting the people, when Solomon counts the people in anticipation of building the Temple, there seems to be no judgement at all, neither of Solomon nor of David:

II Chronicles 2:16

ויספר שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דויד אביו…

Is it because he is counting the גירים that there is no negative judgement of his census?

Furthermore, in II Chronicles 25:5

ויקבץ אצמיהו את יהודה ויעמידם לבית אבות לשרי האלפים ולשרי המאות לכל יהודה ובנימן ויפקדם למבן עשרים שנה ומעלה וימצאם שלש מאות אלף בחור יוצא צבא אחז רמח וצנה

Here too there is no judgement of the counting of the people.

There are other instances of counting the people that don’t seem to carry any judgement:

I Samuel 11:8

ויפקדם בבזק ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף

IN I Samuel 15:4 before going to war with the Amalekites, Saul counts his army, though in this case ויפקדם בטלאים (whatever that means) – perhaps indirect counting is acceptable?

Rashi here explains the prohibition of counting the people:

ויפקדם בטלאים – אמר לכל אחד ואחד שיקח טלה מצאנו של מלך ואחר כך מנה את הטלאים לפי שאסור למנות את ישראל שנאמר בם לא יספר מרוב (בראשית ל”ב י”ג):

RadaK has a long comment on this verse, discussing whether בטלאים refers to a place called טלאים, or whether it refers to using lambs as a proxies for counting the people:

בטלאים – שם מקום אף על פי שבא בה”א הידיעה ושלא כמנהג הנה כמוהו בקרקע בסכות בשטים ויונתן פירשו כמו ובזרועו יקבץ טלאים שתרגומו באמרי פסחיא ואם כדבר יונתן שפסחים היו אם כן זמן פסח היה ובנוב שהיה אהל מועד שם פקדם שהביאו פסחיה’ ועל ידי הפסחים ידע מניינם כי פסח לא היה קרב בבמת יחיד ובדברי רבותי ז”ל שמנה אותם בטלאים לא מן הפסחים אלא שאמר להם שיקחו כל אנשי החיל טלאים משלו ויקח כל אחד טלה אחד ואחר כך צוה למנות הטלאים וסמכו על זה הפסוק ואמרו אסור למנות את ישראל אפי’ לדבר מצוה שנאמר ויפקדם בטלאים אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר אשר לא ימד ולא יספר ואמרו כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו בימי דוד נראה כי אפילו מנה אותם בדבר אחד כיון שמנה אותם שלא לצורך הם חסרים שאם כן למה לא לקח יואב מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף וכן כשמנה אותם לצורך צריך שימנה אותם בדבר אחד כמו שאול שמנה אותם בטלאים וכן במלחמה הראשונה שפקדם בבזק שפירושו באבנים כמו שפירשנו

 

שפטים

The phrase אעשה שפטים is well known from שמות יב:יב:

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יי

The phrase occurs several times in יחזקאל:

טז:מא  ועשו בך שפטים

and again: כח:כב, לו:יט, ה:י, י:טו, יא:י, טז:מד, כה:יא and ל:יד

The most instructive is יד:כא

כִּֽי־אַרְבַּ֣עַת שְׁפָטַ֣י ׀ הָרָעִ֡ים חֶ֠רֶב וְרָעָ֞ב וְחַיָּ֤ה רָעָה֙ וָדֶ֔בֶר שִׁלַּ֖חְתִּי אֶל־יְרוּשָׁלִָ֑ם לְהַכְרִ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה

שפטי means plagues or punishments here, and the four plagues are specified.  And HALOT translates the noun שֶׁפֶט as penalty or punishment.

Ezekiel 38:22

ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו

The only overlap with the earlier ארבעת שפטי is דבר

Another example is:

יחזקאל לט:כא

וְנָתַתִּי אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם וְרָאוּ כָל הַגּוֹיִם אֶת מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְאֶת יָדִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָהֶם:

This also informs the usage of יד.

In דברי הינים ב כ:ט, in Jehoshaphat’s list of woes that might befall the people, שפוט is listed among רעה, and חרב, and דבר, and רעב.

אִם־תָּב֨וֹא עָלֵ֜ינוּ רָעָ֗ה חֶרֶב֘ שְׁפוֹט֘ וְדֶ֣בֶר וְרָעָב֒ נַֽעַמְדָ֞ה לִפְנֵי֙ הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ וּלְפָנֶ֔יךָ כִּ֥י שִׁמְךָ֖ בַּבַּ֣יִת הַזֶּ֑ה וְנִזְעַ֥ק אֵלֶ֛יךָ מִצָּרָתֵ֖נוּ וְתִשְׁמַ֥ע וְתוֹשִֽׁיעַ:

 ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני יקוק את כל צדקות יקוק אשר עשה אתכם ואת אבתיכם